אודות זוהר שורצברג

Architect and Designer

הדשא של השכן סינטטי יותר

בקיץ האחרון עבר גן הילדים של בני שיפוץ מסיבי. מבנה הגן שופץ מהיסוד וחצר הגן שינתה את פניה לחלוטין. לפני השיפוץ, החצר הייתה בעיקר חולית. החול סיפק משטח רך לנפילה ואובייקט למשחק ולמחקר. הילדים העמידו אותו על משאיות וקרונות משא, הכניסו לכיסים, זרקו אחד על השני. החול סיפק הזדמנויות לשבור חוקים ולהשתולל ובה בעת בלם את נפילתם וספג את הכאב במקומם. באחד בספטמבר נחשף המבנה המחודש של הגן, מוקף במראה הכה-מוכר של שטיח דשא סינטטי העוטף את כל שטחי החוץ. עצי השקד והלימון הביטו בעגמומיות על משטח הפלסטיק, חנוקים בצווארוני גולף ירוקים, מבלי שאיש מאלו שהגו את הטרנספורמציה הזו לא העלה בדעתו לספק להם מקור מים.

1

חצר גן הילדים מחופה כולה בדשא סינטטי

אין ספק שלמשטחי דשא סינטטי יתרונות רבים. אם למנות רק חלק, הדשא הסינטטי מספק רקע ירוק לגן בלי כל הטרחה והעלות הכספית שבהשקיה, כיסוח, ריסוס ודישון, הוא מונע הצצת עשביה, הוא שומר על ההגיינה של המשתמשים (לא מצטבר בנעליים, בשיער ובביגוד), היישום שלו קל, מהיר וזול, ואין בו קרחות, הצהבות ועונות בהן הוא איננו במיטבו. משטח הדשא הסינטטי ממלא את מקומם של חיפויי הטוף וחלוקי הנחל אך מתהדר במראה ירוק ובמגע רך. נשמע מושלם, נכון? לא פלא ששטיחי הפלסטיק הללו הפכו לפתרון כה נפוץ בגני ילדים, גינות משחקים וגינות פרטיות ברחבי הארץ.

בילדותי, הזדמן לי להתגורר בעיר ניו יורק. גן הילדים אותו פקדתי היה ממוקם בתוך בניין אדמדם ויפה באפר ווסט סייד. חצר הגן הייתה ממוקמת על גג הבניין. כדי לשוות למקום מראה של חוץ, חופתה רצפת הגג בדשא סינטטי ועליו הונחו מתקני משחק מפלדה צבועה בצהוב ובאדום. היה זה מצב של אין-ברירה, פשוט לא הייתה חצר, ובפתרון הזה ניכר הרצון הכן של הצוות לשוות לגג מראה ירוק ומלבב עבור הילדים העירוניים. יחסית לשנות השמונים, היה זה פתרון חדשני ויצירתי, וזה היה המפגש הראשון שלי עם דשא סינטטי.

3

דשא סינטטי בגינת גן ילדים על גג בניין במנהטן, שנות ה-80

אך הנסיבות המקלות של גן הילדים בקומה גבוהה בבניין בלב מנהטן לא מתקיימות בגינות הזוהרות בירוק סינטטי בפרברי ארצנו. הדשא הסינטטי חדר לשוק הציבורי והפרטי כפתרון קסם לכל שטח פתוח המצריך דריכה ופעילות. אילו היה מחליף רק את מקומו של הדשא הטבעי, נו מילא, אך הוא החליף רשימה ארוכה של משטחים מעניינים ומגוונים כמו חצץ, חול, גומי, עץ, ריצופים שונים הנבדלים במגע, צבע ודוגמה, וגם צמחי נוי וצמחים הנחשבים בעיני הגננים כעשבים פולשים שיש להשמידם, חלקם בעלי ערך קולינרי מהנה לילדים ולבוגרים: חמציץ נטוי, חלמית מצויה ("לחם ערבי") ואחרים בעלי עלווה מעניינת או פריחה מרשימה, וקוצים, שנלמד גם להזהר. כל אלה נעלמו תחת מטראג' של שטיח ירוק הקובר אט-אט את גינותינו.

מגוון ההזדמנויות של ילדינו ושלנו לשחק, לחוש, להעקץ, לטעום, ולהביא הבייתה "חולות" בנעליים הולך ונגוז, ועמו נוצרה סטנדרטיזציה הולכת וגוברת של שטחי המשחק של ילידנו והחוץ. בזה אחר זה, מתכסים גני השעשועים וגני הילדים בשטיחי פלסטיק ירוקים בתואנת שיפוץ ושיקום גנים והעיריות מתנאות בפני הבוחרים בכספים שהוחזרו למשלמי הארנונה בדמות הירוק-הירוק הזה. הגינות והגנים, בין אם הם ברעננה, אילת או עפולה, הם כעת בעלי נראות זהה וחסרי אופי וייחוד.

5

דשא סינטטי במרכז, צמחים פורחים בשוליים

הגינה הפרטית, לעומת זאת, לא נבנית ומתוחזקת על-ידי גופים ציבוריים חובבי סטנדרטיזציה. הגינה הפרטית שייכת לבעליה, מגשימה את מאוויהם וגם עלתה להם בלא מעט כסף ומשכנתא. הגינה הפרטית היא בעלת פוטנציאל לשקף את האישיות והטעם של בעליה באופן תכנונה, בסידורה, בבחירת החומרים והצמחים וביצירות נחמדות של בני הבית. אלא שלאחרונה הולך ונפוץ המראה של גינה המכוסה כמעט לחלוטין בדשא סינטטי, עם פס של אדמה ברוחב של 50 עד 100 ס"מ בהיקף המגרש, ובו, ורק בו, דחוקים כל המאוויים של בעלי הגן: עצי פרי, צמחי תבלין, צמחים עונתיים, מטפסים וצמחים יפים שקרצו להם במשתלה. מערכת ההשקיה נפרסת לאורך פס הצמחיה, ובתוך שטיח הדשא הסינטטי לא נטוע דבר ולא קורה דבר. פס הצמחיה הצר הזה הוא העניין שבגן, בו מבטאת המשפחה את העדפותיה ורעיונותיה העיצוביים, הבוטניים והקולינריים.

2

דשא סינטטי ככיסוי לשטח מת בקניון בראשל"צ

הסתכלו בתמונות ילדיכם וראו בכמה מהן משמש הדשא הסינטטי כרקע, כמה מזמננו עובר על ובתוך משטחי דשא סינטטי. גינות פרטיות, גנים ציבוריים, איי תנועה ואפילו שטחים מתים במבני ציבור, כולם מתכסים בשטיחים שמנסים להיות מה שהם אינם. אך הדשא הסינטטי לא חייב להיות ברירת מחדל. באמצעות שילוב וגמישות ניתן להכניסו באופן ממוקד כאלמנט שימושי בגן, ולהותיר מקום גם לצורות נוף אחרות. והכי חשוב, אל תניחו לדשא הסינטטי לדחוק את החלומות שלכם לשוליים.

שדות פנדן לנצח

שום דבר לא הכין אותי למפגש הזה. היה זה בארוחת הבוקר הראשונה שלי במלון בתאילנד. ליד המכשיר לקליית טוסטים עמדה צנצנת פתוחה ובה סכין. בתוך הצנצנת נח לו ממרח ירוק בהיר, בגוון פיסטוק, אשר כל הסימנים העידו על הפופולריות שלו בקרב הסועדים. חככתי בדעתי אם לטעום מהירוק-הירוק הזה והגוון המוזר הוא שהכריע – לא היום.

pandan-spread

ממרח פנדן למריחה על לחם, התמונה לקוחה מכאן

עברו 24 שעות, והצנצנת עדיין שם. אין מנוס. הנחתי קצת מהממרח על צלחתי. לממרח היה מרקם דביק ורך כשל ריבת חלב. מרחתי מעט מהממרח הירוק על טוסט וקיוותי שהוא לא חריף. נגסתי, וטעם מוזר מילא את חיכי. מתיקות של בננה עם אגוזיות של קשיו, ומין ארומה פנימית עדינה ובלתי מוגדרת. לא יכולתי לעמוד בסקרנות וניגשתי לאחת מעובדות חדר האוכל. הצבעתי על הצנצנת המשונה וחיוך עלה על פניה. "בוודאי!" היא אמרה, "זהו ממרח פנדן, המכונה סריקאיה (srikaya). את הממרח מכינים מעלי צמח הפנדנוס, בתוספת חלב קוקוס וביצים. ויש גם מיץ פנדן", אמרה והצביעה על שורת המיצים. המיץ האחרון בשורה היה ירקרק והוצמדה לו תווית: Pandan juice. מגזתי לי מהמיץ, טעמתי ואכן זה אותו טעם אגוזי-ונילי, שבא בניגוד גמור למרקם הצלול והקר (תדמיינו את עצמכם שותים מיץ פקאנים צלול, זאת התחושה). וייפיי בחדר האוכל נועד בדיוק לסיטואציות כאלה. גיגלתי "פנדן" וגיליתי עולם שלם של קינוחים תאילנדים שבוהקים בצבע ירוק-תכלכל.

pandan-desserts

מבחר קינוחי פנדן: נחשי טפיוקה ופנדן בחלב קוקוס, פנדן קאפקייקס, עוגת שיפון ופנדן

אומרים שמרגע שאתה נהיה מודע לג'וקים, אתה מחפש וגם מוצא אותם בכל מקום. אז גם פנדן זה ככה. מרגע שנהייתי מודעת למאכל הזה, ראיתי אותו בכל מקום. התאילנדים משוגעים על פנדן. לחמניות ירקרקות מפנדן, עוגיות במילוי פנדן, פנדן קאפקייקס, חטיף אורז ירוק מפנדן, קינוח נחשי טפיוקה ופנדן בחלב קוקוס… הפנדן לתאילנדים הוא כמו השוקולד למערביים. רוב מאכלי הפנדן מבוססים על תמצית פנדן סינטטית עם צבע מאכל, ולא על צמח הפנדנוס. התמצית נמכרת בבקבוקון של נוזל ירוק או שקוף (עם/בלי צבע מאכל) ומשמשת את התאילנדים באפיה ולתוספת טעם וצבע.

pandan-plant

צמח הפנדנוס, לקוח מכאן

נחזור לצמח הפנדנוס. לפנדנוס מינים רבים, חלקם צומחים כעצים וחלקם כצמחים משתרעים נמוכים. הפיליפינים נוהגים להשתמש בפריו של עץ הפנדנוס (פנדנוס תועלתי), ואילו התאילנדים משתמשים במין הנמוך ומשתרע של פנדנוס, פנדנוס אמריליפוליוס Pandanus amaryllifolius. לעלי הפנדנוס ריח אפייני התואם את טעמם. מי שמטייל בתאילנד יבחין בריח עלי הפנדנוס סביב דוכני מזון מסויימים, סביב דוכני פרחים, וגם ליד ערוגות נוי שהצמח שתול בהם. עלי צמח הפנדנוס, אם כן, משמשים את התאילנדים בשלושה תחומים עיקריים: בישול ואפיה, שזירת פרחים וגינון.

מאכלי פנדן

לעלי פנדן טבעיים שימוש במנות תאילנדיות רבות, שהנפוצה והמוכרת שבהן היא עלי פנדן במילוי קציצות עוף. את הקציצות עוטפים בעלי פנדן, המעטפת מעוצבת בצורת כדור או פירמידה, מוחזקת בקיסם ומאודה או מטוגנת בשמן עמוק. למי שתהה, את עלי הפנדן לא אוכלים, והם מעניקים ארומה עדינה לבשר.

pandan-chicken

קציצות עוף עטופות בעלי פנדנוס, קו פנגן

עלי הפנדנוס משמשים במזרח להעשרת טעם האורז. בישול אורז עם עלה של פנדן מעניקה לו ניחוח עדין ומשמשת כתחליף לזני אורז ארומטיים כאורז בסמטי ואורז יסמין. למנהג זה יש אסמכתא מדעית: מבחינה כימית, מכילים עלי הפנדנוס את המרכיב הארומטי 2-אצטיל-1-פירולין. מרכיב זה קיים גם באורז בסמטי ואורז יסמין והוא שמעניק להם את הניחוח האפייני.

בצורה הסינטטית, תמצית הפנדן נותנת את צבעה לשלל מאכלים תאילנדים המתאפיינים בצבע ירוק. אפיה אינה טכניקה אפיינית בקולינריה התאילנדית אך הגיעה לתאילנד בעקבות דרישה תיירותית והשפעות המערב. עוגות, עוגיות וקופקייקס בטעם פנדן הם מאכלים מערביים שעברו הסבה והתאמה לחיך התאילנדי בסיוע תמצית הפנדן, שמעניקה להם גוון מקומי. קינוחי טפיוקה, לעומת זאת, הם מאכל מקורי בדרום-מזרח אסיה. הטפיוקה היא חומר-גלם עמילני שמופק משורש צמח המניהוט הדומה בצורתו לבטטה. מחומר זה מפיקים גושים דמויי פנינים ונחשים, שבבישול במים מקבלים מרקם ג'לי. את הטפיוקה המבושלת והמצוננת מגישים בתוך חלב קוקוס קר ומתוק. בתאילנד, חלק ממוצרי הטפיוקה מכילים תמצית פנדן ולהם צבע ירוק וטעם עדין של פנדן.

פנדן בשזירת פרחים

שזירת פרחים היא חלק חשוב בתרבות התאילנדית. זרי פרחים מונחים במקדשים, לרגלי פסלי בודהא, במכוניות, במבואות בניינים, דלפקי קבלה ובעצם בכל מקום. תרבות הפרחים בתאילנד מרתקת אותי מרגע שנחשפתי אליה ואנסה להקדיש לה פוסט נפרד. בהקשר של עלי הפנדנוס אציין כי גמישותם, צבעם, ניחוחם המיוחד וצורתם הנוחה לעיבוד הפכו אותם לכלי חשוב בשזירת פרחים. בין היתר, ניתן להכין מעלי הפנדנוס סלסלות רעננות וזרים ירוקים ויפים הנראים כזרי ורדים.

pandan-roses

זרי ורדים מעלי פנדנוס, קו סמוי

 

פנדנוס בגינון

אחת מטכניקות הגינון התאילנדי משלבת צבעי עלים ומרקמי עלים בערוגות של צמחים טרופיים. בערוגות כאלה, עלי הפנדנוס הסרגליים מעניקים מראה הדומה לזה של עלי אגפנתוס. הצמח ירוק-עד ויכול לשמש כתוחם ריחני לשבילים בגן. לפרי הפנדנוס צורה אצטרובלית-פיסולית הדומה במעט לאננס. על אף כל זאת, עיקר גידול הצמח נעשה לשם צריכה עצמית בבישול, ופחות לנוי.

pandanus-gardening

פנדנוס אמריליפוליוס בשילוב סוגי עלווה שונים, לצד שביל במלון לה לונה, צ'יאנג ראי

פנדן בישראל

מין הפנדנוס המשמש לבישול בתאילנד הוא פנדנוס אמריליפוליוס. לא הצלחתי למצוא את המין הזה במשתלות ובגנים ישראליים, אלא רק את העץ פנדנוס תועלתי (יש פרט יפה בחוות הנוי בעמק חפר), ומין משתרע בעל עלים מגוונים ושמו פנדנוס ויצ'י. אם מישהו מקוראיי שם יד על פנדנוס אמריליפוליוס בישראל, אשמח לעדכון בתגובות לפוסט.

pandan-extract

תמצית פנדן סינטטית של המותג מקורמיק בפיליפינים

באין עלי פנדנוס טבעיים, הדרך הקלה ביותר ליישום פנדן באפיה ובישול היא תמצית סינטטית. תמציות פנדן סינטטיות נמכרות באתרי מכירות כגון אמאזון ואיביי. מכיוון שצבעי מאכל אינם תורמים לבריאות (קיראו על צבעי מאכל בויקיפדיה), אני ממליצה לרכוש תמצית נטולת צבע. טרם התנסיתי עם המוצר הזה, מבטיחה לעדכן כשהוא יגיע אלי.

קישור

ארץ החיוכים

כל מי שמכיר אותי יודע שבקיץ האחרון ביקרתי בתאילנד. והם יודעים זאת כי חזרתי משם עם רשמים מאוד עמוקים אותם שיתפתי עם כל מי שנאות לשמוע, ובחלקם אני מתכננת לגעת בסדרת פוסטים קצרים על אספקטים שונים בתאילנד. תאילנד היא שילוב של תרבות שונה במידה רבה מזו שאנו מכירים ועם שפתוח ונכון לקבל מבקרים סקרנים בשמחה. הפתיחות הזאת איפשרה לי, במהלך שהותי שם, לגשת למקומיים ולשאול שאלות, להתעניין ולקבל תשובות מפורטות שהיוו לי בסיס לקריאה באינטרנט. התחומים בהם אתמקד בפוסטים יהיו: אדריכלות ותכנון עירוני, צמחים ואדריכלות נוף, ואוכל (שבתאילנד קשור רבות לצמחים).

נתחיל בתכנון עירוני, ובעיר בנגקוק. הייתי רוצה להתמקד במקום אחד בעיר הזאת, והוא – כיכר סיאם. בחרתי בכיכר סיאם משתי סיבות: קודם כל, בגלל הפופולריות שלה בקרב תיירים ותאילנדים. כל תייר ישראלי שמבקר בעיר מקדיש לה זמן, מספר ישראלים סיפרו לי שהגיעו במיוחד אליה משדה התעופה באמצע קונקשן, כלומר, ניתנה להם האפשרות לבחור לבקר במקום אחד בבנגקוק והם בחרו דווקא בכיכר סיאם. וזה מוביל אותי לסיבה השניה בגללה החלטתי להתמקד בכיכר סיאם – בגלל הניגוד החד שבין צורת העירוניות שלה לבין העירוניות ביתר חלקי העיר. היא פשוט עובדת אחרת מיתר העיר.

siam-square-bts

כיכר סיאם, ספגטי מבטון (הצילום לקוח מכאן)

כיכר שאיננה כיכר 

מהי כיכר סיאם? כיכר סיאם היא לא כיכר בכלל. כיכר סיאם היא איזור מסחרי מצומצם שנתן את שמו לאיזור הקניונים הנרחב המרוכז ברחוב פלואן צ'יט (Phloen chit). החשיבות של כיכר סיאם בבנגקוק היא גדולה מאוד. מלבד מרכזי הקניות הרבים המפוזרים בה, בסביבתה נמצאים מלונות גדולים השייכים לרשתות עולמיות (היאט, הולידיי-אין), לינה באיזור מומלצת במדריכי הטיולים ותיירים רבים בוחרים ללון בסביבתה. האיזור סואן והומה אדם, בפרט בסופי שבוע, אז מציפים התאילנדים את המקום בהמוניהם. תחנת הרכבת העילית (ה-BRT) של כיכר סיאם היא העמוסה ביותר בעיר ומשרתת 112 אלף נוסעים מדי יום.

האותנטיות של כיכר סיאם היא מורכבת. שני כוחות פועלים יחד כדי למשוך אותה מערבה, לאירופה ולארצות הברית: התיירים הרבים שמבקרים בה למטרות שופינג ברשתות המוכרות להם, והתאילנדים, השואפים אל תרבות המערב. הכוחות הללו הביאו להקמת קניון אחר קניון ברחוב, ובהם רשתות ביגוד עולמיות, קומות מזון ענקיות, קומפלקסים של אולמות קולנוע, אטרקציות לילדים (עולם המים), וסוכנויות רכבי יוקרה. צידו הצפוני של רחוב פלואן צ'יט רצוף בארבעה קניוני-ענק: סיאם דיסקברי, סיאם סנטר, סיאם פאראגון וסנטרל וורלד. צידו הדרומי רגוע יותר, ובו קניון MBK ובמרחק-מה קניוני אראוורן ואמרין פלאזה. בצמוד אליהם ובתוך המולת הקניות שוכן לו מקדש אראוואן הקסום, בשילוב קודש וחול שאפשרי בתרבות התאילנדית. העומס המסחרי של קניונים אלה הוא אדיר. כל קניון כזה מכיל כעשר קומות מסחר (מעל ומתחת לקרקע יחד) ומציפים אותם המוני מקומיים וגם תיירים המכניסים להם כסף זר.

img_9031

משמאל: מקדש ארוואן על רקע קניון ארוואן, מימין: הרכבת העילית (ה-BTS)

כשהתחבורה הציבורית הופכת לנוף

מקום הומה שכזה מצריך התארגנות תחברותית שתאפשר הגעה נוחה מכל רחבי העיר. התאילנדים השכילו להשקיע ממון רב בתחבורה ציבורית בבנגקוק. בעשרים השנים האחרונות, הם השקיעו ברשת של רכבות עיליות (BTS) ותחתיות (MRT) וקו עילי ישיר (ARL) לשדה התעופה. הקווים העיליים, יחד עם כבישים מורמים ברחבי העיר, אמנם פתרו חלקית את בעיית העומס התחבורתי בעיר אך כתוצר לוואי יצרו לא מעט חללים בלתי-נעימים להולך הרגל בעיר.

בכיכר סיאם, מערכת התחבורה הציבורית מגיעה לשיא ומשתלטת על נוף הרחוב. זה קורה, בין היתר, כי כיכר סיאם היא המקום היחיד ב-BRT שבו שני קוים נוסעים באותו תוואי, דהיינו – זה מעל זה. המערכת הכפולה והמוגבהת רצה לאורך קילומטר אחד שלאורכם מרוכזים כל הקניונים הגדולים ברחוב ולאחר מכן מתפצלת בחזרה לשני קוים. מערכת הרכבת העילית היא מערכת מורכבת שיושבת מעל תוואי תנועת כלי הרכב של רחוב פלואן צ'יט. המערכת בנויה במרכז הרחוב ותנועת הרכבות בה מקבילה לתנועה ברחוב. ממפלס הרחוב עולים דרגנועים ומדרגות אל מפלס המבואה, ובו מכירת הכרטיסים ודוכני מסחר. מעל למפלס זה, נמצאים שני מפלסי רכבת זה מעל זה, כל קו מורכב מזוג מסילות מרחפות באוויר מעל למפלס הרחוב. מרחפות? לא בדיוק. המערכת המפלצתית הזאת נתמכת על ידי עמודים וקורות בטון בעלי חתך עצום והכל יחד נראה כדיזונאור ענק שהתחנה המרכזית החדשה בת"א היא גור פילים לעומתו. מערכת התחבורה העילית נראית כספגטי ענקי מבטון, מתפתלת ומאיימת, רועמת ורועשת מעל ראשי העוברים והשבים.

img_9023

רחוב פלואן צ'יט – דמיינו את רעש הרכבות הדוהרות, צפירות כלי הרכב וריח הזיהום

בצל התחבורה הציבורית

מעבר למראה הבלתי-מלבב, למערכת התחבורה העילית מספר השלכות שליליות על רחוב פלואן צ'יט:

ראשית, להולך הרגל לא קל לעבור מצד אחד של הרחוב לצד השני. כמעט ואין מעברי חציה ושוטרים נדרשים לפקח על תנועת הולכי הרגל במעברים המעטים הקיימים.

שנית, העמודים הנושאים את הרכבת שתולים בלב המדרכות, מפריעים לתנועת הולכי הרגל ומהווים מפגע אסתטי. חלק מהעמודים חופו בפנלים מאלומיניום במטרה לטשטשם אך התוצאה היא כנזם זהב באף חזיר. בנוסף, עקב גזילת שטחי מדרכה עבור דרגנועים וקונסטרוקציה לא נותר מקום לעצי רחוב, גינון וריהוט רחוב.

שלישית, המערכת כולה בולמת את הגעת אור השמש והאוויר לרחוב והתוצאה היא – רחוב אפרורי ומזוהם ביותר.

אולם ההשלכה המעניינת ביותר של המערכת היא התאמת הפונקציות ברחוב אליה. מעל רחוב פלואן צ'יט התפתחה מערכת הליכה עילית המכונה skywalk, המאפשרת גישה לקניונים ממפלס המוגבה ממפלס הרחוב. הכניסה לחלק מהקניונים הכניסה היא מקומה 2 או 3, מתוך המעבר העילי או בקומה מעליו. לפעמים אין בכלל כניסת הולכי רגל ממפלס הקרקע, וכך קורה שתנועת הולכי הרגל מנותבת לגובה  שתיים או שלוש קומות מעל מפלס הרחוב, והרחוב מאבד מעירוניותו.

img_9015

מפלס הרחוב ומעליו שני קווי הרכבת העילית (ה-BTS)

אבל זה עובד!

כן, זה עובד. מעל למאה אלף איש מגיעים לכיכר סיאם ביום מבלי להזדקק לרכב פרטי, מונית או טוקטוק. הקניונים מלאים והקופות רושמות. אבל מה קרה לרחוב בדרך? חוויית הולך הרגל כה שלילית עד שכל שנותר הוא לברוח מהאיזור – או להכנס לקניון! וזו מלחמה אבודה מראש אם מביאים בחשבון את מידות החום והלחות ברחוב אל מול הקור הארקטי שבקניונים.

img_8989

התחבורה הציבורית היא הגורם המשמעותי ביותר בנוף הרחוב

מחוץ לכיכר סיאם

הקדמתי וכתבתי שכיכר סיאם עובדת אחרת מיתר בנגקוק. קצרה היריעה (והפוסט) מלתאר את העושר המאפיין את רוב רחובות בנגקוק. רחובות בהם לא עובר ה-BRT הם רחובות מלאי תגליות. הבניה ברוב העיר דומה במימדיה לבניה באיזור פלורנטין בתל-אביב, ארבע-חמש קומות בקו אפס לרחוב. עצי רחוב, אינספור דוכני מזון, חנויות מעניינות, מקדשים, מסעדות, תעלות מים ובהם תנועת סירות ממונעות, סמטאות שוקקות חיים ואנשים. התאילנדים משתמשים הרבה ברחוב, יושבים ברחוב, מוציאים שרפרף החוצה ועובדים ברחוב, אוכלים ברחוב. אנסה להקדיש פוסט נפרד לחיי העיר התוססים של בנגקוק. הניגוד בין הניכור של כיכר סיאם לבין החיים השוקקים ביתר כה בולט, שמי שאינו חובב קניונים צפוי למפח נפש בהגיעו לכיכר סיאם. אם זכיתם בכמה שעות בבנגקוק, ביחרו לכם סמטה אקראית והתחילו ללכת, כך תגלו את בנגקוק האמיתית.

img_8271

סמטה יפה בבנגקוק, בלי קניונים ובלי רכבת עילית

מ"הישרדות" ועד לגינת ביתכם: חידקונית הדקל האדומה

דנה ברגר הסירה את המכסה מעל קערת הזחלים ומיד קבעה: "אני לא יכולה! אין מצב". היא פסלה עצמה מין המשימה והתיישבה על הספסל עם יתר חברי השבט. ג'ני צ'רוואני, שהגרילה מאוחר יותר את המנה המיותמת של דנה, חיסלה את כולה עד אחרון הזחלים והגדירה אותם כמעדן. הזחלים הלבנים והעסיסיים הללו נשלפים בכל עונה של הישרדות כנשק יום הדין, במשימה בה המתמודדים נאלצים לאכול מבשרם החי תוך שליטה ברפלקסים. במזרח, לעומת זאת, הם אכן נחשבים למעדן. תכולת החלבון הגבוהה שבזחלים וזמינותם הפכו אותם למאכל מקובל ונפוץ. מדובר בזחלים שמנמנים שניתן למצוא במטעי דקלים (ובמדינות מזרח אסיה, בעיקר בדקלי קוקוס) המתפתחים לחרקים חומים. אך הזחלים מ"הישרדות" מכרסמים ברגע זה ממש בנופי ארצנו, ושנים יגידו אם ניתן יהיה לתקן את הנזק.

4

חמש עשרה דקות התהילה של חידקונית הדקל האדומה

קוראים לה "חידקונית הדקל האדומה" ובלטינית "Rhynchophorus ferrugineus" ומקורה בדרום-מזרח אסיה. בצעירותה היא אותו זחל אכיל מ"הישרדות", ראשה חום וגופה לבן-צהבהב באורך 6-7 ס"מ. לאחר התגלמות, היא מגיעה לצורתה הבוגרת כחרק ממין חיפושית בצבע ג'ינג'י ובאורך 3.5 ס"מ. החיפושית הבוגרת היא בעלת יכולת תעופה. היא עפה מעץ לעץ בחפשה אחר פונדקאי. חידקונית הדקל האדומה, כשמה כן היא, מתנחלת רק בעצי דקל. כאשר נאה הדקל בעיניה (החידקונית מחבבת בעיקר עצי דקל צעירים ונמשכת לריחם של ענפים שזה-עתה נגזמו), היא מתיישבת בקודקודו, בצמרת העץ, ומטילה שם את ביציה. מהביצים יבקעו הזחלים והם יאכלו את דרכם בכתר הדקל ובגזעו. חבורת זחלים שכזאת יכולה לחסל עץ דקל בוגר בתוך מספר חודשים, אלא שהסימנים הפיזיים מופיעים לרוב רק שישה חודשים לאחר שנדבק הדקל בחידקונית. אילו מיני דקלים משתמשים כפונדקאים לחידקונית? בארץ משמשים לכך בעיקר עצי תמר קנרי, אך גם עצי תמר מצוי, וושינגטוניה חוטית וחסונה, ואף דקל הטבעות ודקל דמוי קוקוס. בספרות מתועדות גם פגיעות חידקונית במיני אגבה ובקנה סוכר.

לארץ ישראל, לעם ישראל וכן לארצות ערב יש קשר מיוחד לעצי דקל, ובמיוחד לתמר המצוי. ביהדות, התמר הוא אחד משבעת המינים, פירותיו משמשים למאכל ומשולבים במאכלי עדות. ענפיו משמשים ללולבים בחג הסוכות ומהווים אחד מארבעת המינים. "דבש" התמרים, הוא הסילאן, הוא רוטב נפוץ בארצות צפון אפריקה והמזרח התיכון.

הדקל מופיע גם בשירה העברית, מתוך "בין נהר פרת ונהר חידקל"/ח.נ. ביאליק:

בֵּין נְהַר פְּרָת וּנְהַר חִדֶּקֶל
עַל-הָהָר מִתַּמֵּר דֶּקֶל.
וּבַדֶּקֶל, בֵּין עֳפָאָיו,
תִּשְׁכָּן-לָהּ דּוּכִיפַת זָהָב.

ומתוך "צל עץ תמר"/מילים: אפרים וינשטיין, לחן: חיים קוברין:

צל עץ תמר ואור ירח
ומנגינת כינור תקסים את הלב
עולה הצליל, רועד, שוקע
על מיתרים נשפך הכאב.

בנוסף לקשר ההיסטורי, התרבותי והסמלי של התמר, לתמר ולדקלי וושינגטוניה מראה מדברי שמשתלב היטב בנופי ארצנו. התמר המצוי ניחן בענפים ועלים בעלי גוון אפרפר התואם גוונים של צמחי בר הצומחים באיזורנו. מראה הדקלים הוא ייחודי  – גזע תמיר וצר ומעליו כותרת ייחודית – ולכן באדריכלות הנוף הם משתמשים כציוני דרך ("landmarks") המעניקים חשיבות ומדגישים מקומות ואתרים. אחד השימושים הנפוצים בדקלים הוא לאורך שדירות וצירים כדי להדגיש את הדרך ולהגביר את הנראות שלה למרחוק. בכניסה למספר מתחמים חקלאיים וישובים חקלאיים, ניטעו שדירות דקלים משני צידי הציר. שתי דוגמאות יפהפיות לכך הן הכניסה לבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", עם שדירה משולבת של דקל קנרי וושינגטוניות, וכן שדירת הוושינגטוניות המפורסמת שניטעה על ידי אהרן אהרונסון בשנת 1912 ומוליכה לחוות אהרונסון בעתלית.

Mivke_Tzrufa

מימין: שדירת הדקלים בכניסה למקוה ישראל, התמונה לקוחה מכאן, משמאל: שדירת וושינגטוניות אכולת חידקוניות בכניסה למושב צרופה שבחוף הכרמל

כיום נעשה שימוש נרחב בדקלים בתוך איי תנועה ברחובות הערים, וזאת בזכות השורשים הנוחים והגזע הצר והיציב של הדקל. ישנו גם קשר בין אדריכלות לבין דקלים, ובמיוחד וושינגטוניות. בחזית מבנים רבים היה נהוג לטעת זוג וושינגטוניות. אלזה ואלברט איינשטיין נטעו בשנת 1923 זוג עצי דקל בחזית בניין הטכניון הישן בהדר הכרמל שבחיפה והם קיימים שם עד היום. בחזית בניין עיריית רעננה מצוי זוג עצי וושינגטוניה. ברעננה, וכן בערים נוספות, היה נהוג שזוג הבונה בית נוטע זוג וושינטוניות בחזית הבית כסגולה להצלחה. כיום, רבים מהזוגות המייסדים כבר אינם ובתיהם המקוריים נהרסו לטובת בנייני מגורים, אך עדיין ניתן להבחין ברחבי העיר בזוגות-זוגות של וושינגטוניות בנות עשרות שנים.

5

זוגות של וושינגטוניות שצילמתי ברחבי רעננה, למטה מימין – זוג וושינגטוניות בחזית בניין עיריית רעננה

ההשלכות של פלישת החידקונית לארצנו הן רבות. ברמה הפיזית, עץ דקל פגוע הוא עץ שביר שגזעו וענפיו עלולים להתמוטט על העוברים והשבים חלילה, או לפגוע במכוניות ולגרום לנזק. מבחינה כלכלית, התמר משמש ענף חקלאות מפותח, ובמיוחד תמרים ממין מג'הול הנטועים בבקעת הירדן. הפרי מיועד לרוב לייצוא, וכדי להגן על היבול, משקיעים החקלאים רבות בטיפול מונע, דבר הפוגע ברווחיות הענף. מבחינה נופית, הפגיעה בדקלים קוטעת רצפים של דקלים המובילים לאתרים ומקומות מפתח בחברה שלנו, ומשמידה עצים שהם לא רק עצים, אלא סמל, מורשת, היסטוריה. בארצנו פזורים דקלים בני עשרות שנים, לצד דקלים צעירים שנועדו להוות עתודה לדקלים הבוגרים. מאז כניסתה של חידקונית הדקל האדומה לארצנו, ההדבקה של הדקלים היא כה נרחבת עד שאם לא תתבצע התערבות חירום כלל ארצית, נאבד את הדקלים ההיסטוריים וכן את עתודת הדקלים לדור ההמשך. במקרים רבים, הנזק כבר נעשה. ראשון לציון, לדוגמה, איבדה את כל שדירת הדקלים ההיסטורית שניטעה בגן המושבה בשנת 1890 והיא איננה עוד.

palms copy

מימין: עטיפת הספר "פונטנלה" מאת מאיר שלו (האיור מתוך משחק "ביתנו", הוצאת ב.ברלוי, אוסף טרטקובר), משמאל: הצעה שלי לעטיפה חלופית המביאה בחשבון את החידקוניות – בצילום: זוג עצי תמר קנרי בחזית בית ותיק ברעננה

האם ניתן לרסן את חידקונית הדקל? מספר שיטות קיימות בשוק ומיושמות בצורה נרחבת, בעיקר בגינון הציבורי. ראשית, ניתן לרסס חומרי הדברה ייעודיים אל צמרות הדקלים באמצעות ציוד מיוחד. זוהי השיטה המקובלת ביותר להדברת החידקוניות בעצי דקל. כמו כן, ניתן להשתמש במלכודות המבוססות על פרומון המושך את החידקוניות. שיטות נפוצות פחות הן שימוש בהדברה ביולוגית על-ידי פיזור של נמטודות, מעין תולעים מיקרוסקופיות הניזונות מהמזיק, ואימון כלבים לזיהוי עצים נגועים על-פי רחש הזחלים הנוברים בעץ. בשל העובדה שהריח המופרש מפצעים בעץ מושך את החידקוניות, מומלץ כיום, על אף המראה הפחות אלגנטי, לא לגזום את הענפים היבשים של הדקל. במידה וחייבים לגזום את הענפים, יש למרוח את מקום הפצע במשחה מיוחדת.

כאשר מדברים על טיפול בחידקונית הדקל, כדאי להבחין בין דקלים הנטועים בשטחים ציבוריים לאלה הנטועים בשטחים פרטיים. לגבי דקלים הנטועים בשטחים ציבוריים, הטיפול בהם נתון בידי העיריה או המועצה המקומית האחראית במקום. כיום, לעיריות רבות יש תכנית פעולה בנושא והן מטפלות בדקלים בטיפול מונע וכן מנסרות ומפנות דקלים מתים משטחן. בנושא זה יש שונות רבה, וניתן בקלות להתרשם ממידת המוערבות של העיריה בנושא על-פי מצב הדקלים ברחובותיה. בשטחים הפרטיים, לעומת זאת, הבעיה קשה יותר. הוצאות ההדברה נופלות על האזרחים, לרוב לא נעשה טיפול מונע ולפיכך פעמים רבות האזרח ער לנוכחות החידקוניות רק לאחר שכבר גרמו לנזק קריטי לעץ. חלק מהעיריות מספקות ייעוץ והכוונה לאזרחים, אך כיום נראה שבעיריות הפעילות בנושא, עיקר העצים המשמשים כפונדקאים לחידקוניות הם עצים בשטחים פרטיים.

Raanana

תמרים מצויים מטופלים כנגד חידקונית הדקל, צילום: עיריית רעננה

פניתי לעיריית רעננה כדי לקבל תמונת מצב על הנעשה בעירי בנוגע לבעיית החידקוניות.

אילו פעולות נוקטת עיריית רעננה על-מנת למנוע ולטפל בפגעי חידקונית הדקל בשטחים ציבוריים? שי לפיד, מנהל מחלקת גנים ונוף בעיריית רעננה: "אנחנו מטפלים באופן שוטף בעצי התמר שבשטחים הציבוריים על-ידי ריסוס קודקוד הדקלים על-פי הנחיות משרד החקלאות. בנוסף, בשלושת השבועות האחרונים ביצענו מיפוי מסודר של כלל עצי התמר בצירי התנועה והם טופלו בצורה מסודרת. בקרוב נמפה גם את עצי התמר בשטחים הפתוחים ובגינות הציבוריות".

אילו פעולות ננקטות כדי למנוע את פגיעת חידקונית הדקל בשטחים פרטיים (גינות של תושבים)? שי לפיד: "הנושא נמצא כעת בבדיקה, גם מבחינה משפטית, מכיוון שמדובר בשטחים פרטיים. אנחנו בוחנים אפשרות של התקשרות מול קבלן אשר יוכל לבצע את הטיפול במחיר מוזל לתושבי העיר. כמו כן, אנחנו מתכננים לרכז את נושא ההכוונה והיעוץ המקצועי בנושא הדברת המזיק עבור תושבי העיר".

ברחבי העיר פזורות זוגות וושינגטוניות בכניסות לבתים, שניטעו ע"י זוגות כאשר בנו בית חדש. למרות שהן נמצאות בשטח פרטי, האם נעשים מאמצים מיוחדים לשימור העצים שניטעו עפ"י מסורת זו? שי לפיד: "בשלב זה אנחנו מתמקדים בעצי תמר קנרי ותמר מצוי בעיקר, שהם הנפגעים העיקריים של חידקונית הדקל. בעצי וושינגטוניה נרשמו מקרים בודדים בלבד".

כאדריכלית ומתכננת, מעניין אותי לדעת האם בגנים ושדירות חדשים יש המנעות משימוש בעצי דקל או הגבלה לזנים ספציפיים? אני מתעכבת על שאלה זו מכיוון שהימנעות מסוג זה טומנת בחובה השלכות על הנוף המתוכנן בטווח הארוך ולא משמרת עתודה של דקלים לדורות הבאים. שי לפיד: "כעת לא ידוע לי על כל הנחיה או מדיניות לחדול משימוש בעצי דקל בגנים חדשים מתוכננים".

בעיריית רעננה ישנו נוהג בחג הסוכות לחלק סכך העשוי ענפי תמר בחד הסוכות לתושבי העיר. הנזק הפוטנציאלי מבחינת התפשטות החידקונית הוא כפול – גזימת הענפים מושכת חידקוניות למקום הגיזום, וניוד הענפים ממקום למקום מסייע בהבאת החידקוניות אל גינות התושבים. האם נשקלו חלופות לחלוקת הסכך, למשל המלצה להשתמש בסכך של זרדי במבוק? שי לפיד: "עד לחג הסוכות צפויים להתבצע עוד שני סבבי טיפול במזיק. לפני החג נבצע הערכת מצב עם מומחים ונקבל החלטה. ישנן מספר אפשרויות הכוללות גם רכישת סכך ממקור חיצוני כדי למנוע גיזום".

יכולת התעופה וההתרבות של חידקונית הדקל האדומה היא מהירה מהקצב שלנו (הממשלה, הרשויות והתושבים) לעכל את הנזק ולהגיב ביעילות. וכמו אופי הפגיעה בדקלים, אנחנו מבחינים בעצם קיום הבעיה רק לאחר מעשה. נחוצה תכנית חירום ארצית למיגור המזיק אשר רואה לטווח רחוק ונותנת פתרונות למגוון מיני דקלים בשטחים ציבוריים ופרטיים. כך, למשל, יש לפעול להדברת המזיק לא רק בתמר קנרי ובתמר מצוי, אלא גם בוושינגטוניה חוטית וחסונה שערכן בנוף לא יסולא בפז. על הרשויות לקחת אחריות גם על דקלים בשטחים פרטיים ולהתערב במהירות להצלתם. המחוייבות שלנו, כחברה, להצלת דקלי ארצנו היא מחוייבות לשימור נכס נופי ותרבותי לא רק למעננו, אלא בעיקר למען הדורות הבאים.

Untitled-14 copy

ואולי הפתרון הוא שכולנו נתחיל לאכול חידקוניות

אדריכלות של טרור

יום ראשון בברלין, טיול רגלי לאורך הנהר הסמוך למלון. ענפי ערבה טובלים במים, אדים באוויר הקפוא וברווזים נמים בשמש החורפית. בגדה ממול ניצב בניין אפור וגדול. המפה עדיין בתיק, טרם הפנמנו שאנחנו תיירים, מסתכלים על הבניין ומצלמים את הבניין שמהלך עלינו אימים.

מדובר בבנדלרבלוק, בניין ששימש את מפקדת הוורמאכט הגרמני ומשרד הבטחון של גרמניה הנאצית. בחצר הבניין הוצאו להורג ב-20 ביולי 1944 קציני הוורמאכט אשר ניסו להתנקש בחייו של היטלר.

מה יש בניין הזה אשר מעורר בנו חרדה? האם זהו עניין אדריכלי גרידא, או אסוציאציה של דימויים ותמונות מתקופות חשוכות? ובאיזו תקופה נבנה המבנה הזה?

נתחיל מהאדריכלות. האדריכלות של הבניין אומרת כוחנות: העמודים הרחבים והמחורצים המודבקים למלוא גובה החזית, חיפוי האבן האפורה והמדכאת, הדגשת מרכז המבנה, החלונות החזרתיים וקנה המידה העצום של הבניין. הפתחים במבנה הם רבים, אך בגובה קומתו של הולך הרגל ניצב בסיס המבנה, חזק, מבוצר וממועט בפתחים. ולמרות כל האמור לעיל, מופיע בבניין פירוט ניאו-קלאסי: בסמלים שבין החלונות ובמרכז הגמלון, בעמודים המודבקים ובחלונות עליית הגג.

אסוציאטיבית, קל לנו לדמיין את המבנה כאשר דגלי גרמניה הנאצית מתוחים לכל גובהו וחיילים חמושים ניצבים בפתחיו, ואכן כך היה.

היסטורית, הבניין לא נבנה בתקופתו של היטלר אלא בעת מלחמת העולם הראשונה. בתחילה שימש את הצי הגרמני, ובתקופה רפובליקת וימאר שימש את משרד הבטחון ומפקדת הצבא הגרמני. גם כיום הוא משמש את משרד הבטחון הגרמני. כך שתיפקודו הבטחוני הוא שהעניק לו את אופיו מזרה-האימה. המיש-מש הניאו-קלאסי/פשיסטי הזה אופייני למבני ממשל גרמניים בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

בחצר המבנה קיימת אנדרטת זכרון לקציני הוורמאכט שהוצאו להורג בשל נסיונם לחסל את היטלר.

ובקומה השניה, אתר מידע והנצחה להתנגדות הגרמנית לנאצים. באחד מחדריו הבחנו ברצפת הפרקט הזאת שבוודאי חודשה בתקופת הנאצים, מלאכת מחשבת של צלבי קרס מקושרים:

ברחבי העיר נתקלתי במבנים נוספים בעלי תווים כוחניים/פשיסטיים של טרום המשטר הנאצי, לדוגמה הבניין הזה שממוקם באיזור בנייני הממשל ברח' Mauerstraße (טרם הצלחתי לברר באיזו תקופה הוקם ומה ייעודו):

ווים לדגלי ענק בילט-אין לאורך החזית:

האדריכלות הנאצית הלכה ותפסה את מקומו של הניאו-קלאסיציזם בשנות השלושים עם עליית היטלר לשלטון. אדריכלות זו הביאה לשיא את הקצנת קנה המידה לצורך תחושת אפסותו של האדם. הקווים מרובעים ומבוססים על הסגנון הרומנטי הגרמני ואדריכלות של העולם העתיק.

האדריכל הנאצי אלברט שפר, שהיה אדריכלו האישי ויד ימינו של אדולף היטלר, פיתח תאוריה אדריכלית ששימשה כבסיס תכנוני לאדריכלות הנאצית והידועה כ"ערך השרידים". על-פי התאוריה, על מבני הרייך להבנות כך שיותירו לאחר "אלף שנות הרייך השלישי" שרידים מרשימים כדוגמת הריסות יוון ורומא. לדבריו, ההריסות הנאות תהוונה גשר בין ההווה והעתיד ומהן ילמדו הדורות הבאים אודות "גדולת התרבות הנאצית". בפועל, גרס כי יש לבנות באבן ובחומרים טבעיים, בצורת מבני-ענק רחבים ויציבים. הוא התנגד לבניה בחומרים מודרניים כגון בטון ופלדה והפנה עורף לעקרונות קונסטרוקטיביים המצמצמים את זרימת הכוחות במבנה לשלד נושא בלבד.

בהקשר זה, ראוי להזכיר את בית הספר הבאוהאוס שפעל בגרמניה ושנסגר בהוראת השלטון הנאצי (ראו בפוסט הקודם שלי בנושא מיס ואן דר רוהה). בית הספר קידם עקרונות תכנוניים מודרניים של צמצום השלד הנושא למינימום, שחרור קירות המבנה מכוחות נושאים, ושימוש בחזיתות מזוגגות וקונסטרוקציות פלדה. מורי בית הספר היו אנשי-רוח מגוונים וצבעוניים, וביניהם גם יהודים וקומוניסטים. מורי בית הספר הואשמו על ידי הנאצים בקידום רעיונות הנוגדים את המשטר, ולכן נקל להבין מדוע התאוריות של האדריכלות הנאצית היוו אנטיתזה לתאוריות של הבאוהאוס – במקום קלילות, חדשנות, אמת קונסטרוקטיבית ופשטות העדיפו הנאצים את המסה הפרימיטיבית ומטילת המורא.

בשנת 1937 מינה היטלר את אלברט שפר כאחראי לתכנון מחדש של ברלין כמטרופולין עולמית. שפר חזר עם המודל הזה, ובו ציר צפון-דרום שבקצה אחד שלו כיכר לכינוס מיליון איש ובקצהו השני ארמון אדיר מימדים עבור היטלר. לאורך הציר כהנה וכהנה מבני שלטון מנופחים למימדי-ענק ושער נצחון גרנדיוזי, המגמד גם את שער ברנדנבורג וגם את השער המקורי בפריז. מעניין שלא היו נחוצים לשלטון חללים כה עצומים, וגודלם מעיד רק על שגעון הגדלות של המזמין. מלחמת העולם השניה קטעה את העבודות. המבנה היחיד שנבנה הוא בניין הקאנצלריה החדש, והוא ניזוק בקרב על ברלין בשנת 1945 ובהמשך נהרס על-ידי הרוסים. חשוב לציין שבכדי לשכן את התושבים ה"אריים" באיזורים שפונו לצורך התכנית, היה שפר אחראי על גירושם של היהודים בכל ברלין לגטאות בפולין, משם נשלחו למחנות השמדה.

אחד המבנים הנאציים ששרד את כל התהפוכות הוא בניין המיניסטריון האווירי, הבניין האפור והמחריד החוצה את התמונה לרוחבה במרכזה:

הבניין תוכנן על-ידי האדריכל ארנסט זאגביל ונבנה בשנים 1935-1936 עבור המיניסטריון האווירי של גרמניה הנאצית. קנה המידה שלו הוא עצום: אורכו 250 מטרים וגובהו 7 קומות, ובבניין 2800 חדרים ו-4000 חלונות. הבניין שרד את הקרב על ברלין, שופץ ואף נעשה בו שימוש בגרמניה המזרחית. כיום הוא משכן את משרד האוצר הגרמני. בתמונה נראים קטע מחומת ברלין מעל שרידי מרתפי הגסטאפו וה-SS, על רקע בניין המיניסטריון האווירי.

וכאן נשאלת שאלת השימוש החוזר במבנים נאצים: האם נכון לעשות בהם שימוש כיום? ואם כן, איזה שימוש? יש ערך היסטורי ואדריכלי בשימור מבנים מסוג זה, מה שגם שאין רבים כאלה. במבנה ענק מסוג זה, יש ערך לשימור כל המכלול הבנוי, אך אולי מוטב היה לשכן בו תערוכות רלוונטיות לנושא, ארכיונים וספריות ולאו דווקא משרדי ממשל.

בניגוד גמור למבנים הפשיסטיים והנאציים שתועדו בפוסט זה, ניצב ביתן התערוכה "טופוגרפיה של טרור". הביתן ניצב מעל חורבות מפקדת הגסטאפו וה-SS ומציג תערוכה מאוד מקיפה ולא קלה אודות דרכי הטרור של המשטר הנאצי.

האדריכלית הלא-ידועה אורסולה ווימט זכתה בתחרות אדריכלית לתכנון המבנה (2005) לאחר שהבניה על-פי תכניותיו של האדריכל פטר זומתור נעצרה מפאת סיום התקציבים. המבנה נפתח לקהל בשנת 2010 ומשלים את התערוכה החיצונית העוסקת בנאציזם בברלין ומוצגת על רקע שרידי מרתפי הגסטאפו וה-SS.

 

 

בתשובה למבנים המגלומניים ומהלכי-האימה שתכננו הנאצים ניצב לו המבנה הזה, אנטי-בניין קליל ומוסווה, נטול פעלולים ויומרות, כאומר: אפשר גם אחרת.

"Less is More", פחות זה יותר

עד לא מזמן, עיצוב מינימליסטי היה מילה נרדפת לבית מעוצב. הבתים במגזינים נראו כולם זהים – חללים מונוכרומטיים, זויות ישרות, פרטי ריהוט מרובעים מפוזרים בדלילות בחלל. ספות לבנות, הרבה זכוכית, קירות ריקים מתמונות. בוודאי הזדמן לכם להתקל בכאלה.

כמה עשרות שנים לפני שהקופירייטר של סודה קינלי מיחזר את הסלוגן "Less is More", הגה אותה האדריכל מיס ואן דר רוהה (1886-1969), שחוגג יום הולדת 126 היום.

google

בניין ה-S. R. Crown Hall בתכנונו של מיס ואן דר רוהה מככב היום בדף של גוגל

בעיני, האדריכל הזה הצליח יותר מכל אדריכל אחר לזקק את הארכיטקטורה לאלמנטים הבסיסיים ביותר שלה. הדוגמה היפה ביותר לאדריכלות זו היא ביתן ברצלונה.

ביתן ברצלונה, מיס ואן דר רוהה

הביתן תוכנן על-ידי מיס בשנת 1929 עבור התערוכה העולמית של ברצלונה. מארגני התערוכה פירקו אותו עם סיום התערוכה והוא הועבר לגרמניה, שם נעלמו עקבותיו. בשנת 1986 הוחלט לשחזרו במיקומו המקורי, ומאז ניתן (ומומלץ) לבקר בו.

תכנית ביתן ברצלונה, מיס ואן דר רוהה

זוהי תכנית המבנה. התכנית ממחישה את עקרון "החלל הזורם", לפיו חללי המבנה מחוברים זה לזה בהמשכיות ולא מחולקים לחדרים-חדרים. הבניין נישא על שמונה עמודי מצופי כרום וחלוקת החלל נעשית באופן לא הרמטי על ידי מישורי אבן וזכוכית. קונסטרוקציית עמודי הפלדה משחררת את קירות המבנה מנשיאת משקל התקרה. עקב כך, היקף המבנה מרומז על ידי מקטעי קיר, מקטעי זיגוג ומקטעים פתוחים.

ביתן ברצלונה, מיס ואן דר רוהה

החשיבות של הרעיונות התכנוניים של מיס ואן דר רוהה עצומה בהתחשב בתנאים בהם צמחו. מיס היה מנהלו של בית ספר ה"באוהאוס" בשנים 1930-1933 ובו טבע את הפתגם "פחות זה יותר". בית הספר ה"באוהאוס" בגרמניה היה המוסד החשוב ביותר לאדריכלות מודרנית, והוא הצמיח אדריכלים ומעצבים פורצי דרך. עם עליית הנאצים לשלטון, נחשבו מורי ותלמידי הבאוהאוס למתנגדי השלטון. בית הספר נסגר וחלק מתלמידיו גלו לארצות הברית והביאו עמם את הבשורה. גם לישראל הגיעו ארבעה מתלמידי הבאוהאוס (אריה שרון, שמואל מסטצ'קין, מוניו גיתאי-ויינראוב ושלמה ברנשטיין) והם שביססו בה את הסגנון הבינלאומי שכיום אנחנו מוקירים ומשמרים.

בית ספר באוהאוס בדסאו, גרמניה

זהו בניין בית הספר באוהאוס בדסאו. שימו לב לפשטות, לקומפוזיציה, לקווים הנקיים, למיעוט האלמנטים ולתחושה הנכונה שמעניקות הפרופורציות. וגם כמובן לפונט (גופן) המקסים שנושא את אותן התכונות ממש.

גם לאחר סגירת הבאוהאוס נעשה שימוש נרחב בעקרונות המינימליזם והמודרניזם בעיצוב ובאדריכלות. מהפכת המודרניזם שינתה לעד את האופן בו אנו מעצבים ומתכננים.

לבי לבי עם המינימליזם, סגנון כה מופלא וטהור שיכול להוות טבולה-ראסה כמעט לכל סגנון אחר! אלא שכמה גורמים בכל זאת הביאו לדעיכתו:

גנריות/אוניברסליות

התכונה שגורמת לסגנון המיניליסטי להתאים לכל חדר ולכל בית גרמה לו להמאס על עינינו התרות אחר משהו חדש ורענן שמתאים לסביבתו ולנו באופן אישי. הרי לא יתכן שדירה בחיפה ודירה במוסקבה תראנה אותו דבר.

סינטטיות

חללים בוהקים, נטולי אנשים, נטולי בלגן, נטולי חיים. מישהו גר בבתים האלה בכלל? ואם כן, איפה הוא מניח את המפתחות כשהוא נכנס לבית? ואיפה הנעליים שלו? בחללים המיניליסטיים, הקירות לרוב עירומים, המוצגים מסודרים על גבי המדפים כבמוזיאון (אם בכלל), יש מעט ריהוט והכל מסודר בצורה פדנטית. המעצב מגיש ללקוח מוצר מוגמר, וחסר לו שיניח את הצלחת בכיור שמא יהרוס את הקומפוזיציה. תכונות אלה הפכו את המיניליזם לסגנון השולט בהדמיות פנים (כי הרבה יותר קל למחשב חלל ממועט באובייקטים), ולסגנון שמקשה על חיי הדיירים.

minimalist-kitchen

מטבח מינימליסטי, לקוח מכאן

העדר ביטוי אישי

טבעו של בית להתפתח עם הזמן, להשתנות, להתחדש. בעלי הבית אוספים לתוכו מרכיבים שמשקפים את אישיותם. לתכנון המינימליסטי קצת קשה לקבל את זה.

עיצוב חדרי אמבטיה הוא מעוז העיצוב האולטרא-מינימליסטי, לקוח מכאן

יחד עם זאת, המינימליזם נותר הסגנון העיצובי האהוב על אדריכלים. לפני כמה שנים, כששיפצתי את דירתי, שוחחתי על כך עם מכרה. ניסיתי לתאר לה את הסגנון העיצובי בו בחרתי, והיא מיד קטעה אותי ושאלה "את מתכוונת לסגנון הייטקי-קר?". מסתבר שכך סווג הסגנון המינימליסטי במנוע החיפוש של אתר ישראלי ידוע לעיצוב הבית.

אני סבורה שלמינימליזם יש המון פנים. הוא לא חייב להיות לבן ומנוכר, והוא יכול לקבל לתוכו מגוון ועניין.

כל זאת ועוד – בפוסטים הבאים.

משהו חדש מתחיל

כבר זמן מה שאני מתכננת להתחיל לכתוב את הבלוג הזה, שיעסוק בעיצוב ואדריכלות וקצת באמהות, בלוג שיכיל את מחשבותי, לבטי ודעותי בשלושת התחומים שמעסיקים אותי כיום.

היום סופסוף זה קורה, וכמו כל דבר חדש, ראוי שיפתח ברגל ימין.

מאחלת לכם קריאה מהנה!

לחיי הרשומות שבדרך,

זוהר