קישור

ארץ החיוכים

כל מי שמכיר אותי יודע שבקיץ האחרון ביקרתי בתאילנד. והם יודעים זאת כי חזרתי משם עם רשמים מאוד עמוקים אותם שיתפתי עם כל מי שנאות לשמוע, ובחלקם אני מתכננת לגעת בסדרת פוסטים קצרים על אספקטים שונים בתאילנד. תאילנד היא שילוב של תרבות שונה במידה רבה מזו שאנו מכירים ועם שפתוח ונכון לקבל מבקרים סקרנים בשמחה. הפתיחות הזאת איפשרה לי, במהלך שהותי שם, לגשת למקומיים ולשאול שאלות, להתעניין ולקבל תשובות מפורטות שהיוו לי בסיס לקריאה באינטרנט. התחומים בהם אתמקד בפוסטים יהיו: אדריכלות ותכנון עירוני, צמחים ואדריכלות נוף, ואוכל (שבתאילנד קשור רבות לצמחים).

נתחיל בתכנון עירוני, ובעיר בנגקוק. הייתי רוצה להתמקד במקום אחד בעיר הזאת, והוא – כיכר סיאם. בחרתי בכיכר סיאם משתי סיבות: קודם כל, בגלל הפופולריות שלה בקרב תיירים ותאילנדים. כל תייר ישראלי שמבקר בעיר מקדיש לה זמן, מספר ישראלים סיפרו לי שהגיעו במיוחד אליה משדה התעופה באמצע קונקשן, כלומר, ניתנה להם האפשרות לבחור לבקר במקום אחד בבנגקוק והם בחרו דווקא בכיכר סיאם. וזה מוביל אותי לסיבה השניה בגללה החלטתי להתמקד בכיכר סיאם – בגלל הניגוד החד שבין צורת העירוניות שלה לבין העירוניות ביתר חלקי העיר. היא פשוט עובדת אחרת מיתר העיר.

siam-square-bts

כיכר סיאם, ספגטי מבטון (הצילום לקוח מכאן)

כיכר שאיננה כיכר 

מהי כיכר סיאם? כיכר סיאם היא לא כיכר בכלל. כיכר סיאם היא איזור מסחרי מצומצם שנתן את שמו לאיזור הקניונים הנרחב המרוכז ברחוב פלואן צ'יט (Phloen chit). החשיבות של כיכר סיאם בבנגקוק היא גדולה מאוד. מלבד מרכזי הקניות הרבים המפוזרים בה, בסביבתה נמצאים מלונות גדולים השייכים לרשתות עולמיות (היאט, הולידיי-אין), לינה באיזור מומלצת במדריכי הטיולים ותיירים רבים בוחרים ללון בסביבתה. האיזור סואן והומה אדם, בפרט בסופי שבוע, אז מציפים התאילנדים את המקום בהמוניהם. תחנת הרכבת העילית (ה-BRT) של כיכר סיאם היא העמוסה ביותר בעיר ומשרתת 112 אלף נוסעים מדי יום.

האותנטיות של כיכר סיאם היא מורכבת. שני כוחות פועלים יחד כדי למשוך אותה מערבה, לאירופה ולארצות הברית: התיירים הרבים שמבקרים בה למטרות שופינג ברשתות המוכרות להם, והתאילנדים, השואפים אל תרבות המערב. הכוחות הללו הביאו להקמת קניון אחר קניון ברחוב, ובהם רשתות ביגוד עולמיות, קומות מזון ענקיות, קומפלקסים של אולמות קולנוע, אטרקציות לילדים (עולם המים), וסוכנויות רכבי יוקרה. צידו הצפוני של רחוב פלואן צ'יט רצוף בארבעה קניוני-ענק: סיאם דיסקברי, סיאם סנטר, סיאם פאראגון וסנטרל וורלד. צידו הדרומי רגוע יותר, ובו קניון MBK ובמרחק-מה קניוני אראוורן ואמרין פלאזה. בצמוד אליהם ובתוך המולת הקניות שוכן לו מקדש אראוואן הקסום, בשילוב קודש וחול שאפשרי בתרבות התאילנדית. העומס המסחרי של קניונים אלה הוא אדיר. כל קניון כזה מכיל כעשר קומות מסחר (מעל ומתחת לקרקע יחד) ומציפים אותם המוני מקומיים וגם תיירים המכניסים להם כסף זר.

img_9031

משמאל: מקדש ארוואן על רקע קניון ארוואן, מימין: הרכבת העילית (ה-BTS)

כשהתחבורה הציבורית הופכת לנוף

מקום הומה שכזה מצריך התארגנות תחברותית שתאפשר הגעה נוחה מכל רחבי העיר. התאילנדים השכילו להשקיע ממון רב בתחבורה ציבורית בבנגקוק. בעשרים השנים האחרונות, הם השקיעו ברשת של רכבות עיליות (BTS) ותחתיות (MRT) וקו עילי ישיר (ARL) לשדה התעופה. הקווים העיליים, יחד עם כבישים מורמים ברחבי העיר, אמנם פתרו חלקית את בעיית העומס התחבורתי בעיר אך כתוצר לוואי יצרו לא מעט חללים בלתי-נעימים להולך הרגל בעיר.

בכיכר סיאם, מערכת התחבורה הציבורית מגיעה לשיא ומשתלטת על נוף הרחוב. זה קורה, בין היתר, כי כיכר סיאם היא המקום היחיד ב-BRT שבו שני קוים נוסעים באותו תוואי, דהיינו – זה מעל זה. המערכת הכפולה והמוגבהת רצה לאורך קילומטר אחד שלאורכם מרוכזים כל הקניונים הגדולים ברחוב ולאחר מכן מתפצלת בחזרה לשני קוים. מערכת הרכבת העילית היא מערכת מורכבת שיושבת מעל תוואי תנועת כלי הרכב של רחוב פלואן צ'יט. המערכת בנויה במרכז הרחוב ותנועת הרכבות בה מקבילה לתנועה ברחוב. ממפלס הרחוב עולים דרגנועים ומדרגות אל מפלס המבואה, ובו מכירת הכרטיסים ודוכני מסחר. מעל למפלס זה, נמצאים שני מפלסי רכבת זה מעל זה, כל קו מורכב מזוג מסילות מרחפות באוויר מעל למפלס הרחוב. מרחפות? לא בדיוק. המערכת המפלצתית הזאת נתמכת על ידי עמודים וקורות בטון בעלי חתך עצום והכל יחד נראה כדיזונאור ענק שהתחנה המרכזית החדשה בת"א היא גור פילים לעומתו. מערכת התחבורה העילית נראית כספגטי ענקי מבטון, מתפתלת ומאיימת, רועמת ורועשת מעל ראשי העוברים והשבים.

img_9023

רחוב פלואן צ'יט – דמיינו את רעש הרכבות הדוהרות, צפירות כלי הרכב וריח הזיהום

בצל התחבורה הציבורית

מעבר למראה הבלתי-מלבב, למערכת התחבורה העילית מספר השלכות שליליות על רחוב פלואן צ'יט:

ראשית, להולך הרגל לא קל לעבור מצד אחד של הרחוב לצד השני. כמעט ואין מעברי חציה ושוטרים נדרשים לפקח על תנועת הולכי הרגל במעברים המעטים הקיימים.

שנית, העמודים הנושאים את הרכבת שתולים בלב המדרכות, מפריעים לתנועת הולכי הרגל ומהווים מפגע אסתטי. חלק מהעמודים חופו בפנלים מאלומיניום במטרה לטשטשם אך התוצאה היא כנזם זהב באף חזיר. בנוסף, עקב גזילת שטחי מדרכה עבור דרגנועים וקונסטרוקציה לא נותר מקום לעצי רחוב, גינון וריהוט רחוב.

שלישית, המערכת כולה בולמת את הגעת אור השמש והאוויר לרחוב והתוצאה היא – רחוב אפרורי ומזוהם ביותר.

אולם ההשלכה המעניינת ביותר של המערכת היא התאמת הפונקציות ברחוב אליה. מעל רחוב פלואן צ'יט התפתחה מערכת הליכה עילית המכונה skywalk, המאפשרת גישה לקניונים ממפלס המוגבה ממפלס הרחוב. הכניסה לחלק מהקניונים הכניסה היא מקומה 2 או 3, מתוך המעבר העילי או בקומה מעליו. לפעמים אין בכלל כניסת הולכי רגל ממפלס הקרקע, וכך קורה שתנועת הולכי הרגל מנותבת לגובה  שתיים או שלוש קומות מעל מפלס הרחוב, והרחוב מאבד מעירוניותו.

img_9015

מפלס הרחוב ומעליו שני קווי הרכבת העילית (ה-BTS)

אבל זה עובד!

כן, זה עובד. מעל למאה אלף איש מגיעים לכיכר סיאם ביום מבלי להזדקק לרכב פרטי, מונית או טוקטוק. הקניונים מלאים והקופות רושמות. אבל מה קרה לרחוב בדרך? חוויית הולך הרגל כה שלילית עד שכל שנותר הוא לברוח מהאיזור – או להכנס לקניון! וזו מלחמה אבודה מראש אם מביאים בחשבון את מידות החום והלחות ברחוב אל מול הקור הארקטי שבקניונים.

img_8989

התחבורה הציבורית היא הגורם המשמעותי ביותר בנוף הרחוב

מחוץ לכיכר סיאם

הקדמתי וכתבתי שכיכר סיאם עובדת אחרת מיתר בנגקוק. קצרה היריעה (והפוסט) מלתאר את העושר המאפיין את רוב רחובות בנגקוק. רחובות בהם לא עובר ה-BRT הם רחובות מלאי תגליות. הבניה ברוב העיר דומה במימדיה לבניה באיזור פלורנטין בתל-אביב, ארבע-חמש קומות בקו אפס לרחוב. עצי רחוב, אינספור דוכני מזון, חנויות מעניינות, מקדשים, מסעדות, תעלות מים ובהם תנועת סירות ממונעות, סמטאות שוקקות חיים ואנשים. התאילנדים משתמשים הרבה ברחוב, יושבים ברחוב, מוציאים שרפרף החוצה ועובדים ברחוב, אוכלים ברחוב. אנסה להקדיש פוסט נפרד לחיי העיר התוססים של בנגקוק. הניגוד בין הניכור של כיכר סיאם לבין החיים השוקקים ביתר כה בולט, שמי שאינו חובב קניונים צפוי למפח נפש בהגיעו לכיכר סיאם. אם זכיתם בכמה שעות בבנגקוק, ביחרו לכם סמטה אקראית והתחילו ללכת, כך תגלו את בנגקוק האמיתית.

img_8271

סמטה יפה בבנגקוק, בלי קניונים ובלי רכבת עילית

"Less is More", פחות זה יותר

עד לא מזמן, עיצוב מינימליסטי היה מילה נרדפת לבית מעוצב. הבתים במגזינים נראו כולם זהים – חללים מונוכרומטיים, זויות ישרות, פרטי ריהוט מרובעים מפוזרים בדלילות בחלל. ספות לבנות, הרבה זכוכית, קירות ריקים מתמונות. בוודאי הזדמן לכם להתקל בכאלה.

כמה עשרות שנים לפני שהקופירייטר של סודה קינלי מיחזר את הסלוגן "Less is More", הגה אותה האדריכל מיס ואן דר רוהה (1886-1969), שחוגג יום הולדת 126 היום.

google

בניין ה-S. R. Crown Hall בתכנונו של מיס ואן דר רוהה מככב היום בדף של גוגל

בעיני, האדריכל הזה הצליח יותר מכל אדריכל אחר לזקק את הארכיטקטורה לאלמנטים הבסיסיים ביותר שלה. הדוגמה היפה ביותר לאדריכלות זו היא ביתן ברצלונה.

ביתן ברצלונה, מיס ואן דר רוהה

הביתן תוכנן על-ידי מיס בשנת 1929 עבור התערוכה העולמית של ברצלונה. מארגני התערוכה פירקו אותו עם סיום התערוכה והוא הועבר לגרמניה, שם נעלמו עקבותיו. בשנת 1986 הוחלט לשחזרו במיקומו המקורי, ומאז ניתן (ומומלץ) לבקר בו.

תכנית ביתן ברצלונה, מיס ואן דר רוהה

זוהי תכנית המבנה. התכנית ממחישה את עקרון "החלל הזורם", לפיו חללי המבנה מחוברים זה לזה בהמשכיות ולא מחולקים לחדרים-חדרים. הבניין נישא על שמונה עמודי מצופי כרום וחלוקת החלל נעשית באופן לא הרמטי על ידי מישורי אבן וזכוכית. קונסטרוקציית עמודי הפלדה משחררת את קירות המבנה מנשיאת משקל התקרה. עקב כך, היקף המבנה מרומז על ידי מקטעי קיר, מקטעי זיגוג ומקטעים פתוחים.

ביתן ברצלונה, מיס ואן דר רוהה

החשיבות של הרעיונות התכנוניים של מיס ואן דר רוהה עצומה בהתחשב בתנאים בהם צמחו. מיס היה מנהלו של בית ספר ה"באוהאוס" בשנים 1930-1933 ובו טבע את הפתגם "פחות זה יותר". בית הספר ה"באוהאוס" בגרמניה היה המוסד החשוב ביותר לאדריכלות מודרנית, והוא הצמיח אדריכלים ומעצבים פורצי דרך. עם עליית הנאצים לשלטון, נחשבו מורי ותלמידי הבאוהאוס למתנגדי השלטון. בית הספר נסגר וחלק מתלמידיו גלו לארצות הברית והביאו עמם את הבשורה. גם לישראל הגיעו ארבעה מתלמידי הבאוהאוס (אריה שרון, שמואל מסטצ'קין, מוניו גיתאי-ויינראוב ושלמה ברנשטיין) והם שביססו בה את הסגנון הבינלאומי שכיום אנחנו מוקירים ומשמרים.

בית ספר באוהאוס בדסאו, גרמניה

זהו בניין בית הספר באוהאוס בדסאו. שימו לב לפשטות, לקומפוזיציה, לקווים הנקיים, למיעוט האלמנטים ולתחושה הנכונה שמעניקות הפרופורציות. וגם כמובן לפונט (גופן) המקסים שנושא את אותן התכונות ממש.

גם לאחר סגירת הבאוהאוס נעשה שימוש נרחב בעקרונות המינימליזם והמודרניזם בעיצוב ובאדריכלות. מהפכת המודרניזם שינתה לעד את האופן בו אנו מעצבים ומתכננים.

לבי לבי עם המינימליזם, סגנון כה מופלא וטהור שיכול להוות טבולה-ראסה כמעט לכל סגנון אחר! אלא שכמה גורמים בכל זאת הביאו לדעיכתו:

גנריות/אוניברסליות

התכונה שגורמת לסגנון המיניליסטי להתאים לכל חדר ולכל בית גרמה לו להמאס על עינינו התרות אחר משהו חדש ורענן שמתאים לסביבתו ולנו באופן אישי. הרי לא יתכן שדירה בחיפה ודירה במוסקבה תראנה אותו דבר.

סינטטיות

חללים בוהקים, נטולי אנשים, נטולי בלגן, נטולי חיים. מישהו גר בבתים האלה בכלל? ואם כן, איפה הוא מניח את המפתחות כשהוא נכנס לבית? ואיפה הנעליים שלו? בחללים המיניליסטיים, הקירות לרוב עירומים, המוצגים מסודרים על גבי המדפים כבמוזיאון (אם בכלל), יש מעט ריהוט והכל מסודר בצורה פדנטית. המעצב מגיש ללקוח מוצר מוגמר, וחסר לו שיניח את הצלחת בכיור שמא יהרוס את הקומפוזיציה. תכונות אלה הפכו את המיניליזם לסגנון השולט בהדמיות פנים (כי הרבה יותר קל למחשב חלל ממועט באובייקטים), ולסגנון שמקשה על חיי הדיירים.

minimalist-kitchen

מטבח מינימליסטי, לקוח מכאן

העדר ביטוי אישי

טבעו של בית להתפתח עם הזמן, להשתנות, להתחדש. בעלי הבית אוספים לתוכו מרכיבים שמשקפים את אישיותם. לתכנון המינימליסטי קצת קשה לקבל את זה.

עיצוב חדרי אמבטיה הוא מעוז העיצוב האולטרא-מינימליסטי, לקוח מכאן

יחד עם זאת, המינימליזם נותר הסגנון העיצובי האהוב על אדריכלים. לפני כמה שנים, כששיפצתי את דירתי, שוחחתי על כך עם מכרה. ניסיתי לתאר לה את הסגנון העיצובי בו בחרתי, והיא מיד קטעה אותי ושאלה "את מתכוונת לסגנון הייטקי-קר?". מסתבר שכך סווג הסגנון המינימליסטי במנוע החיפוש של אתר ישראלי ידוע לעיצוב הבית.

אני סבורה שלמינימליזם יש המון פנים. הוא לא חייב להיות לבן ומנוכר, והוא יכול לקבל לתוכו מגוון ועניין.

כל זאת ועוד – בפוסטים הבאים.